כמו כל תחום שהוא טרנדי, אופנתי ושייך לתרבות הפופולרית – גם המיתוג האישי זוכה לביקורות, פארודיות, או במילים אחרות – ל- "ירידות". ה"מיתוג האישי" מושך אליו את אש הציניקנים בצורה כמעט טבעית. פעם אמר לי אחד מהם: "גם ככה קשה לנו להתמודד עם החיים, אז למה  אנחנו צריכים לשמוע עוד אמירה פלצנית בסגנון של 'אתם צריכים למצוא את עצמכם, כדי לבנות את המותג האישי".  האמת? יש משהו במה שהוא אומר.

המיתוג האישי הוא תחום שנגזר במיוחד משני עולמות: השיווק והקואצ'ינג (מנטורינג אם תרצו). אני יותר מחובר לחלק השיווקי שבו (מתוקף היותי משווק אינטרנטי), אבל יכול להבין את האנטגוניזם של אנשים מבחוץ כלפי התחום משני היבטיו. יש נטייה טבעית להתייחס בחשדנות לכל מישהו שמנסה "למכור" לנו משהו. לא כל שכן כשהוא מנסה למכור את עצמו. ואם הוא עושה זאת תוך שרבוב ססמאות עמומות וקלישאות נבובות – אז בכלל.

בארץ הספיקו "לרדת" על המיתוג האישי הבלוגרים יובל דרור עם הפוסט 50 טיפים למיתוג אישי, אסף מרגוליס בפוסט אל תקרא לי מותג ושחר מ"תודעה כוזבת" עם גם אני בממתגים.

ותתפלאו, גם בארה"ב מולדת ה- Personal Branding מצאתי על המיתוג האישי פארודיה משעשעת במיוחד של בחור בשם קארלוס מנדלבאום (כן, כנראה עוד יהודי) שבסרטון קצר וערוך היטב השם Brandless הוא יורד על קלישאות המיתוג האישי ולבסוף מגיע למסקנה כי המשפט שמייצג את המותג שלו הוא: I AM A SCHMUK (אני שמוק)…אני חייב להודות שלא הפסקתי לחייך, אבל מה שבאמת מצחיק הוא שמנדלבאום כאיש שיווק בעצם עושה לעצמו מיתוג אישי על ידי העברת מסרים לתפוצה רחבה תחת שמו בהקשר מקצועי שנוגע למומחיותו. ואם זה לא מיתוג אישי אז מה כן?